גזר דין בתיק ת"פ 43236-06-11

1.       הנאשם הורשע על יסוד הודאתו בעובדות כתב-אישום מתוקן, במסגרת הסדר חלקי, בביצוע שלוש עבירות של איומים לפי סעיף 192 לחוק העונשין, התשל"ז - 1977 [להלן: חוק העונשין] ותקיפה בנסיבות מחמירות של בת-זוג לפי סעיף 382(ב)(1) + 379 לחוק העונשין. המדובר בשלושה אירועי אלימות מילולית ופיסית מחודשים ינואר ויוני 2011 המכוונים כלפי המתלוננת - אשתו של הנאשם - ואימה.

ביום 23.1.11, בעקבות ויכוח בין הנאשם למתלוננת, איים בפגיעה על אימה בכך שאמר לה "אני אלך להפוך לאמא שלך את כל הבית", בתגובה אמרה המתלוננת כי תתלונן נגדו במשטרה - אז החזיק הנאשם בידה הימנית וכתוצאה מכך זזה המתלוננת לאחור.

ביום 23.6.11, בעת ששהו הנאשם והמתלוננת באירוע משפחתי ועל רקע ויכוח הקשור להורי המתלוננת, איים הנאשם על אימה של המתלוננת באלו המילים: "את אישה רעה, את עושה סכסוכים, אני אוציא לך את הנשמה בכפית". ביציאה מהאירוע, איים הנאשם על המתלוננת כי "אם את לא נכנסת לאוטו תראי מה אני עושה לך מול האנשים", וכשנכנסה המתלוננת לרכב, הנאשם החל בנסיעה בפראות תוך שהיכה באגרופיו על ההגה.

יום למחרת, ב - 24.6.11, בתחנת המשטרה, איים הנאשם כי יפגע בעצמו.

2.       במסגרת ההסדר החלקי, נשלח הנאשם לקבלת תסקיר בעניינו, בסופו קיימת המלצה לשקול ביטול ההרשעה נוכח עיסוקו של הנאשם כנהג מונית, וכן להטיל עליו צו מבחן על-מנת לאפשר המשך הליך טיפולי. עוד צויין, כי קצינת המבחן סברה כי יש מקום להטיל עליו של"צ, אך הנאשם התנגד לכך ומסר כי יתקשה להתפנות לביצוע עבודות.

3.       ב"כ המאשימה תיארה את מסכת האירועים, אותה היא רואה כנסיון של הנאשם להטיל מורא על המתלוננת ובני משפחתה. באירוע השני, לאחר שנהג באלימות מילולית, אף המשיך בהתנהגות זועמת בהתנהגות במהלך נסיעה, ובאירוע הראשון כרונולוגית תקף את המתלוננת, אם כי באופן מינורי. הפנתה לאמור בתסקיר, בכל הקשור לנטיית הנאשם לשתלטנות ולהתנהגויות אימפולסיביות, כשהוא משליך את האחריות למעשיו על המתלוננת ובני משפחתה - ואינו לוקח אחריות מלאה עליהם עד היום. באשר לשאלת ההרשעה טענה, כי הנאשם לא הציג כל מסמך ולא הוכיח כל נזק קונקרטי שייגרם לו מעצם ההרשעה, כאשר לא די בטיעונים ובמילים לצורך כך. לטעמה, אין כל הלימה בין חומרת העבירות להמלצת שירות המבחן, ועותרת היא להשית על הנאשם מאסר בפועל ומאסר על תנאי.

4.       הסניגור ביקש לשכנע, כי האיומים והאלימות בהם נקט הנאשם אינם מצויים ברף החומרה הגבוה, אלו נאמרו בשעת עידנא דריתחא, כשהאיומים הופנו, אמנם, כלפי המתלוננת ואימה - אך גם בפגיעה בעצמו. התקיפה המיוחסת לו היא מנורית ביותר - ועל כן, התקשה הנאשם לקחת אחריות על מעשיו אלו. ביקש להדגיש, כי לדברי הנאשם, הוא עצמו היה קרבן לאלימות פיסית מצד המתלוננת, אך בחר שלא להגיש תלונות למשטרה. כיום, הנאשם אינו מעוניין בהמשך הקשר הזוגי, משלם מזונות, מקיים הסדרי ראיה עם ילדיו והשתלב בטיפול. לטענת הסניגור, הנאשם הינו נהג מונית עצמאי, וקיים חשש ממשי שרשיון הנהיגה שלו לא יחודש במידה ויורשע בדין, כשלצורך טענה זו הציג מכתב המלצה מ"הנהלת התחנה" בה הוא עובד (נ/1) ופסיקה אשר התייחסה לסוגיה זו. על כן, עותר הוא לאמץ את המלצת שירות המבחן ולחילופין לשקול הטלת של"צ.

5.       בדברו לבית-המשפט, תיאר הנאשם כי כיום מצויים בני הזוג בהליכי גירושין, כאשר אין מחלוקות לגבי מזונות, הסדר ראיה וחלוקת רכוש. עוד הביע את חששו כי הרשעה תגרום לאיבוד פרנסתו.

6.       מהתסקיר שהוגש לעיוני למדתי אודות נסיבותיו האישיות והמשפחתיות של הנאשם, אשר סיים 12 שנות לימוד ושירת שירות צבאי מלא, על אף תנאי גדילתו הקשים. הנאשם העלה בפני קצינת המבחן את הגורמים שהביאו למתחים בינו לבין אשתו, כשלהתרשמותה - הנאשם הינו בעל נטייה לשתלטנות ותגובות אימפולסיביות, ונוטה להשליך את הסיבות למתחים ולמריבות בינו לבין אשתו על מעורבות משפחתה בחייהם. באשר לעבירות, לקח אחריות חלקית בלבד. הנאשם פנה לטיפול בתחנה לשלום המשפחה, ונמצא בטיפול מאז חודש נובמבר 2011. בתחילה, נראה היה כי פנה בשל חששו מההליך המשפטי, אך דווח כי בחודשים האחרונים מגלה מוטיבציה פנימית לטיפול והתמדה. בשיחה עם המתלוננת שללה מצבים של אלימות פיסית כלפיה, אך ציינה כי נטייתו לצעוק ולהשפיל באה לידי ביטוי גם בנוכחות ילדיהם ואימה. ציינה, כי כיום הקשר ביניהם מתקיים רק סביב הילדים ואינה חוששת מפניו.

          בתחום התעסוקתי - ההתרשמות היא כי הנאשם מגלה אמביציה ויכולות גבוהות, כשקצינת המבחן התבססה על דבריו של הנאשם בדבר חששו כי הרשעה תפגע באפשרות להמשיך ולעבוד כבעל רשיון עצמאי למונית ועם גורמים בטחוניים עימם עובד כיום.

          על כן, לאור כל האמור לעיל, ממליצה קצינת המבחן לבטל הרשעת הנאשם ולהסתפק בהטלת צו מבחן במסגרתו ימשיך את הטיפול בתחנה לשלום המשפחה, כשכאמור, הנאשם התנגד לבצע של"צ.

7.       הצדק עם ב"כ המאשימה, כי מקום בו הוכחה אשמתו של נאשם, יש להורות ברגיל על הרשעתו בדין, שכן, הכלל הוא שהאינטרס הציבורי גובר על פני אינטרס הנאשם, והימנעות מהרשעה תיעשה רק במקרים חריגים ונדירים ועל-פי כללים שהותוו בפסיקת בית-המשפט העליון (ראו, למשל: ע"פ 2083/96, כתב נגד מדינת ישראל, פ"ד נב(3) 337 (1997) [להלן: הלכת כתב]; ר"ע 432/85, רומנו נגד מדינת ישראל, תקדין-עליון 85(3) 737 (1995)).

כללים אלו מסמיכים את בית-המשפט לעשות שימוש בסמכות זו רק באותם מקרים יוצאי דופן, בהם שוכנע, שמדובר בכשלון חד-פעמי של הנאשם שאיננו מאפיין אותו בדרך כלל, בנסיבות בהן אין יחס סביר בין הנזק הצפוי מן ההרשעה לבין חומרתה של העבירה, וכאשר הנסיבות הן כאלה שאין זה ראוי להטביע באותו נאשם כתם של פליליות שעלול לגרום לו נזק רב בעתיד, נזק שאיננו שקול כנגד הנזק שנגרם לחברה כתוצאה מאי-הרשעת הנאשם.

8.       לטעמי, עניינו של הנאשם אינו אחד מאותם חריגים, המאפשרים סיום ההליך בעניינו ללא כתם של הרשעה. כתב-האישום מעלה רצף אירועים של איומים כלפי המתלוננת ואימה, לרבות בנסיבות משפילות. האלימות באה לידי ביטוי גם בהתנהגות - בנסיעה הפרועה ובחבטות על ההגה, וכן בהחזקת ידה של המתלוננת. אין המדובר בכשלון חד-פעמי, אלא בהתנהגות מתמשכת, עליה הנאשם אינו לוקח אחריות עד היום - כפי שהדברים עלו במהלך הדיונים בבית-המשפט וכן על-פי האמור בתסקיר. במאמר מוסגר יוער, כי לגישתי, סירובו של הנאשם לבצע של"צ הינו ביטוי נוסף לחוסר היכולת של הנאשם לקחת אחריות מלאה על מעשיו, באשר אין הוא מוכן להוכיח חרטה במעשים באמצעות ענישה חינוכית.

9.       לצד נסיבות העבירות ועמדת הנאשם, יש להוסיף, כי הנאשם לא הגיש ולו אסמכתא אחת (מעבר לאותו מכתב המלצה והטענה כי הינו עובד בחברה כנהג עצמאי) המעידה על כך שייגרם לו נזק מהרשעה בדין, עד כדי איבוד פרנסה, כפי שטען. המדובר בענין הטעון הוכחה - ואכן לא די בטיעונים ובאמירות אותם העלו הנאשם ובא-כוחו בפני שירות המבחן ובית-המשפט. יתרה מכך ייאמר, כי עיון בתקנה 14 לתקנות התעבורה (העוסק בזכאות לקבלת רשיון להפעלת מונית) מעלה, כי בכל מקרה, לועדת המוניות מוענק שיקול-דעת, גם אם אדם הורשע בעבירה, על רקע חומרת העבירה או נסיבותיה, כאשר אני כשלעצמי, אינני רואה כל מניעה כי ימשיך להיות זכאי לרשיון להפעלת מונית, ככל שזה מצוי בידיו.

10.     אשר על כן, הרשעת הנאשם תיוותר על כנה.

11.     לענין ההכרעה בדבר הענישה הראויה, יש לציין, כי עתירת המאשימה להטלת מאסר בפועל אינה מצויה בהלימה לנסיבות ביצוע העבירות והעושה. אמנם, המדובר, כאמור, במסכת מאיימת ומשפילה, אך מקובלת עליי הגישה, כי האלימות הפיסית שננקטה כלפי המתלוננת היא מינורית, כשהיא עצמה דיווחה כי לא היתה חשופה לאלימות פיסית מצד בעלה לאורך השנים. הנאשם הינו אדם לא מבוגר, נעדר עבר פלילי, אשר ככל הנראה מצליח להתגייס להליך טיפולי, ובהודאתו חסך את העדת המתלוננת ובני משפחה. שיקולים אלו מביאים לכך, שניתן להסתפק בהטלת ענישה הרתעתית וטיפולית בדמות צו מבחן על-מנת לאפשר המשך מעקב אחר הטיפול.

12.     לאור האמור לעיל, אני גוזרת על הנאשם את העונשים הבאים:

מאסר על תנאי של 4 חודשים למשך שלוש שנים מהיום, שלא יעבור עבירות אלימות מסוג עוון, לרבות איומים; מאסר על תנאי של 8 חודשים למשך שלוש שנים מהיום, שלא יעבור עבירות אלימות מסוג פשע.